מול מסך הערפל

אז מה אנחנו אמורים לעשות?

זו אחת השאלות הראשונות שעולות בכל פעם שנחשף סיפור של פגיעה מינית בתוך קהילה. לאחר פרסום כתבה מטלטלת, עדויות של נפגעות ונפגעים מציפות את השיח הציבורי, והקהילות כולן נכנסות למצב של סערה. הנפגעים ובני משפחותיהם חווים כאב מחודש, מנהיגים ורבנים מתמודדים עם תחושות אחריות ובהלה, וחברי הקהילה נעים בין  אמון וערבות הדדית  לבין צורך להרחיק את הסיפור, להטיל בו ספק או לסרב להאמין.

יחד עם הרבנית כרמית פינטוך וחברי בית דינה הקדשנו בשנים האחרונות  זמן רב  ללימוד וחקירה, כדי לשפוך אור על שאלה מורכבת זו.

במפגשנו עם עשרות מקרים וקהילות שונות למדנו כי השאלה החשובה ביותר איננה "מה בדיוק  קרה?", אלא "כיצד קהילה בוחרת להגיב כאשר מתגלה בתוכה אירוע פגיעה מינית".

התגובה הראשונית של רבים היא לחפש תשובה ברורה לשאלת "היה או לא היה". זהו מנגנון אנושי טבעי. אנו מבקשים ודאות, ראיות והכרעה שתאפשר לנו לגבש עמדה חד-משמעית. אולם המציאות מלמדת כי במקרים רבים של פגיעה מינית, במיוחד כאשר מדובר באירועים שהתרחשו לפני שנים רבות, תשובה מוחלטת אינה תמיד אפשרית. פגיעות מיניות מתרחשות בדרך כלל הרחק מעיני הציבור.  אין עדים, אין ראיות חותכות, והזיכרון עצמו עשוי להיות מורכב, חלקי או מקוטע. לעיתים הפגיעה זכורה לפרטיה, ולעיתים היא  רשומה בגוף כחויה ולאו כזיכרון חד משמעי של דמות פוגע וודאית אותה ניתן להאשים. במקרים כאלה, ההתמקדות  בשאלת האמת העובדתית עלולה להפוך למלכודת. קהילה שממקדת את כל מאמציה רק בשאלה האם הפגיעה התרחשה, עלולה למצוא את עצמה משותקת ומשתיקה, מפולגת או עסוקה במאבקים פנימיים במקום בתיקון של מה שניתן.

גם כאשר קיימות עדויות רבות או זיכרון ברור, מנגנוני ההכחשה אינם נעלמים. קשה לנו לקבל שאדם מוכר, מוערך ואהוב עלול להיות גם פוגע. הפוגע אינו נושא אות קין שקל לזהות. פעמים רבות מדובר באדם עם קשרים חברתיים, תרומה משמעותית לקהילה ולעיתים קרוב למוקדי ההנהגה. עובדה זו יוצרת דיסוננס עמוק וקושי רגשי גדול.

קונפליקט הנאמנויות שמטלטל קהילות

בפגיעה הנחשפת בקהילה לרוב יש קונפליקט נאמנויות: מצד אחד נאמנות לנפגעים המבקשים הכרה, הגנה ותיקון. מצד שני נמצאים אדם מוכר ומקובל עם בני משפחתו, חבריו הקרובים והקשרים החברתיים שנבנו לאורך שנים.  באופן טבעי, קל יותר להתגייס להגנתם.

הנפגעים לא תמיד מלאי כריזמה או קוהורנטיות והם רחוקים ממוקדי ההשפעה. לעיתים הם כבר התרחקו מן הקהילה, או נותרו בשוליה. באופן טבעי לקהילה קל יותר לפעול להגנה על החבר הוותיק והמוכר, לדאוג לאינטרסים שלו ולהמתין עד יעבור זעם. קהילה נוטה להתפצל בקונפליקט נאמנויות זה, כל פרט משתייך למחנה זה או אחר  על פי המצפון, נטיית הלב והתחושות. ישובים רבים נקרעים ומשוסעים, דבר שאנו מנסות לצמצם בבית דינה.

מנהיגות קהילתית נבחנת דווקא בשעת משבר

אירוע של חשיפת פגיעה מינית אינו רק משבר אישי של הנפגעים או משפחותיהם והוא מעלה הרבה קונפליקטים. זהו מבחן משמעותי למנהיגות הקהילתית, האם תצליח לפעול בפורום רוחבי בשיתוף פעולה בין רב, מזכיר, וועדות שונות. זו כבר אינה בעיה של וועדת מוגנות. דרוש שילוב צניעות וענוה עם אומץ ונחישות. ההנהגה נדרשת במצבים כאלה לפעול בכמה רבדים בו-זמנית: רגשי, מוסרי, חינוכי, קהילתי ולעיתים גם משפטי. עליה לגלות נוכחות ואחריות כדי להרחיב את  היציבות בטווח הארוך. האירועים תמיד מורכבים ועליה לדעת להקשיב, להכיל ולהרגיע, תוך הצבת גבולות תקיפים. המשימה  להעמיק שיח מאחה ולא מפצל היא יקרה ואיננה קלה כלל ועיקר.

המנהיגים נדרשים להיות מסוגלים להביט בעיני הנפגעים ולהכיר בכאבם, גם כאשר אין בידם תשובות לכל השאלות.  עצם ההכרה בסבל, האמפתיה והנכונות להקשיב ולסייע להם, עשויות להיות בעלות ערך מרפא רב ביותר.  נפגעים פונים לרשתות החברתיות או לתקשורת רק לאחר שחוו התעלמות, פקפוק או השתקה מצד סביבתם הקרובה. עלינו לשנות את ה-DNA של יחס החברה לפגיעה. כאשר קהילה ומנהיגיה קשובים לשמוע את סיפור הפגיעה ופועלים מתוך אחריות ונוכחות,  יכולה להימנע ההסלמה ולאפשר לקהילה לשוב למקומה ולחוסנה. זהו מבחנה העמוק של המצווה היסודית  'ואהבת לרעך כמוך'.

במקביל, על המנהיגות לדעת להציב גבולות ברורים כלפי מי שמיוחסות לו פגיעות. גם אם אין הכרעה משפטית, קיימת אחריות קהילתית ליצירת סביבה בטוחה לכל. אין משמעות הדבר חריצת דין או נטילת סמכויות של רשויות החוק. בירור האמת שייך לגורמים המוסמכים לכך אולם לקהילה יש אחריות מוסרית להבהיר כי פגיעה מינית היא עניין חמור, וכי קולות של נפגעים תמיד יזכו בתוכה להקשבה ולהתייחסות, שעידן ההשתקה במחוזותיה- חלף.  

מסר זה חשוב לא רק עבור מי שכבר נפגעו. הוא משמעותי גם עבור מי שנפגעים כעת וטרם העזו לדבר, עבור ילדים ובני נוער הגדלים בקהילה, ועבור כל מי שבוחנים את גבולות המותר והאסור. קהילה המעבירה מסר ברור כי היא איננה מעלימה עין מפגיעות, יוצרת מרחב בטוח ובריא יותר לכולם. השפעה של יחס כזה יוצרת אדוות מיטיבות גם בקהילות שכנות ועוד הרבה מעבר לגבולות הקהילה.

מדוע כוונות טובות אינן מספיקות

חשוב להכיר בכך שהתמודדות מיטיבה עם פגיעה מינית אינה יכולה להסתמך רק על שכל ישר או כוונות טובות. רבים מן המנהיגים שפגשנו תוך ליווי קהילות הם אנשים מסורים, ערכיים ובעלי רצון כן לעשות את הדבר הנכון. ואף על פי כן, רבים מהם הודו כי מצאו עצמם חסרי אונים מול מורכבות האירוע ועשו טעויות שהיה קשה לתקנן.

הסיבה לכך פשוטה: תחום הפגיעות המיניות דורש ידע מקצועי ייחודי. בעשורים האחרונים הצטבר ידע רב בנוגע לטראומה, לדינמיקות של פגיעה, למנגנוני שתיקה והכחשה, ולדרכים שבהן קהילות מושפעות ממשברים מסוג זה. פעולה ללא היכרות עם הידע הזה עלולה לגרום נזק גם כאשר הכוונות טובות.

מעבר לכך, כנטיה אנושית, ליבנו יוצא אל מי שאנו מכירים. אנו חשים חמלה כלפי בני משפחתו של הפוגע שלא חטאו. אנו משתוקקים לשמור על שלום בתוכנו, להימנע מעימותים ולהחזיר את השגרה המוכרת. לעיתים עולה  כעס על עצם העלאת הנושא, משום שהוא מפר את תחושת הביטחון וההרמוניה שעליה נשענת הקהילה. כל התחושות הללו טבעיות, אך הן גם עלולות להוביל להחלטות שגויות.

במצבים כאלה נחוץ  ליווי מקצועי חיצוני. גורם מקצועי שאיננו מעורב רגשית באירוע, בהשלכותיו וביחסי הכוחות בקהילה, יכול לסייע למנהיגות לראות את התמונה הרחבה, לשקול את כלל השיקולים הרלוונטיים ולפעול מתוך אחריות. הליווי אימננטי להובלת וסמכות ההנהגה הפועלת מתוך מודעות ושפה, ידע וכלים לצמצום טעויות ונזקים.

חשוב לזכור כי התייחסות בריאה לפגיעות מיניות אינה מתחילה ביום שבו נחשף המשבר. היא מתחילה שנים קודם לכן. כפי שאמרה חברה שנשאלה מתי נכון להתחיל לחנך למיניות בריאה: "מהחלפת הטיטול הראשונה". באופן דומה, קהילה בונה את יכולתה להתמודד עם פגיעות מרגע היווסדה – בחינוך, בטיב השיח, בתפיסת מעמד הסמכות, בשפה ובפרקטיקה של המוגנות. 

משבר חשיפתה של פגיעה בקהילה יכול להוות הזדמנות להתפתחות. זהו פתח לקהילה לבחון את עצמה, את ההרגלים שהשתרשו בה ואת המקומות שבהם העדיפה לא לראות או לא לשמוע. לעיתים זהו רגע שמאפשר שינוי עמוק בתרבות הקהילתית. עורכי דין ממולחים לא יעזרו בתהליך כזה.

עם ריבוי הפניות  לבית דינה נראה שאנו ב'דור המדבר' המשלם מחירים על טעויות ישנות.   לשמחתנו מתעוררת תורה ארץ ישראלית חדשה של שיח מודע ולקיחת אחריות בקהילה, אולם היכן שהשתרשו הרגלים של שתיקה והשתקה, היכן שלא היו מילים לפגיעה, יש דרך ארוכה וכל קהילה נמצאת בשלב אחר במסעה בהיבט זה.  כמו הורים שלא שמרו על ילדיהם, הנהגה המתיצבת היום להציב סימני מוגנות בשביליה יכולה לאפשר חוויה מתקנת לימים בהם נעדרה ולא הגנה, לאותת גם באופן סימבולי שהסכנה וההשתקה חלפו ואפשר להרגיש בטוחים בין השבילים. זו תחושה שיש להחזיר וגם זה מוטל על כתפי הנהגת הקהילה.

כאשר זהות הפוגע ברורה וודאית, על הקהילה להתייצב לצד הנפגעים גם אם הדבר כרוך במחירים חברתיים ורגשיים כבדים. כאשר התמונה מעורפלת, נדרשת עמדה מורכבת יותר – כזו שמסוגלת להחזיק בו-זמנית את האפשרות של פגיעה ואת אי-הוודאות הקיימת. גם במצבים אלה, אין פטור מהקשבה, מהכרה בכאב ומהצבת גבולות ברורים למי שהתלוננו עליו.

איזו קהילה אנו מבקשים להיות?

בסופו של דבר, השאלה המרכזית איננה רק מה קרה בעבר, אלא איזו קהילה אנו מבקשים להיות בהווה. ביטחון הקהילה לא נמדד במספר סדנאות המוגנות שהיא עורכת. מנהיגות  נבחנת ביכולתה לנכוח בשעת משבר, להכיר בנקודות חולשתה  של הקהילה, לשאת מורכבות ולפעול באחריות.

ההסכמה  לטלטלות המסע מתוך השבר מאפשרת תיקון. ההשתקה מרחיקה והקשב לצעקת הדל היא ישועה גדולה. יש הרבה פחד במסע זה אולם זוהי הדרך הארוכה שהיא קצרה. הישרת המבט אל הפחדים, אל החלקים הבריאים אך גם הפגועים והפוגעים שבתוכנו, היא המאפשרת את השבת הביטחון לבית ולשבילים.