כשהאחים שלו מגיעים למצרים, יוסף מריח היטב מה עומד לקרות. אם ירצה יוכל לנקום בהם. יהיה קל מאד להוציא מהם בקשת סליחה. אבל מה הוא באמת רוצה?
הכל צרוב בכל תא בגוף: חוץ מהכאב והקור הפיזי, האימה והרעב.
היו עלבון והשפלה, חוסר אונים וקיפאון. נטישה, בדידות, שקיפות, בושה, בגידה גדולה באחוה.
הוא בוחר לא לנקום, אבל מי יכול לסלוח?
מענין אותו איך הם יגיעו לשלב בקשת הסליחה.
האם כמו בגן הילדים, הם יצעקו "סליחה, סליחה סליחה" ויסתובבו?
האם הסליחה תהיה מן השפה ולחוץ או תאמר בכנות?
האם יתלווה לה רגש של חרטה והבנה עמוקה של גודל עוונם?
האם יהיה לסליחה גם ביטוי מעשי של לקיחת אחריות?
מעניין שהפרמטרים האלה נבחנים בתהליכי התשובה ובתהליך הצדק המאחה.
אי אפשר לגשת לתהליך אם הפוגע לא מבין, מתחרט ולוקח אחריות.
יוסף עושה את זה בגאוניות בלי צמד המילים החדש הזה: צדק מאחה.
אבל הצדק שלו מאד מאחה.
הוא החל את מסעו ב"את אחי אנוכי מבקש". חיפושו אחר האחוה נמשך למצרים. הוא דורש צדק מאחה. בזכות תפיסה זו העם שלנו שרד את המשבר הנורא של מכירת יוסף, תודות לו אנחנו קיימים וכמה נצרכת תורתו של יוסף גם היום, חיפוש צדק המאפשר גם איחוי ואחוה בין השבטים.
האחים משתגעים בדרך לכנען. אני מדמיינת מערבולות בבטן שלא נותנות להם מנוחה. מוח שלא מפסיק לעבוד.
הנה הם מצליחים לחבר את הסיטואציה ההזויה במצרים לאותו היום הארור בעמק דותן. היום בו כתונת הפסים המגואלת בדם היתה הראיה שהוציאה אותם נקיים, עד היום הזה.
הם מבינים שנדרשת מהם כנות שתחליף את השקר הגס ההוא.
יוסף בחן אותם על כנותם. הם חזרו על זה פעמיים מול יעקב. "ונאמר אליו כנים אנחנו"
בצדק המאחה של יוסף אין ערך לבקשת סליחה בלי כנות מעומק הלב.
אין לה ערך בלי לקיחת אחריות. הוא בוחן זאת היטב.
הם לקחו אחריות על שמעון, וגם על בנימין. הבן שיעקב כמעט מדיח והבן שהוא בבת עינו.
הם נותנים ביטוי ללקיחת אחריות בפיצוי שהם מציעים לו- להיות עבדים ליוסף.
יוסף ראה הכל עוד לפני הרגע בו הם יבקשו שישא את פשעם ועוונם. יחסי הכוחות כבר התהפכו, הבושה עברה צד, אולם סליחה? מה פתאם. מי יכול לסלוח. המילה סליחה לא מופיעה בסיפור יוסף והאחים. אלוהים יכול לסלוח. לא האדם.
יוסף חיפש ומצא משמעות לסבלו.
"אלהים חשבה לטובה". יש ערך לכל רגע בבור. מי הוא היה בלי מה שעבר.
אך מציאת משמעות איננה תהליך של סליחה.
אחרי מות יעקב הם יבקשו שישא את פשעם וחטאתם. הוא יבכה בתגובה. הוא חוזר על המשמעות הרוחנית, האמונה שהכל חושב מלמעלה. "א-להים חשבה לטובה". היא ליוותה אותו בכל המסע מחלומותיו שסיפרו לו: יש תוחלת לסבלו. לצדק המאחה שהוא הנחה יש משמעות רוחנית עמוקה.
האם הוא סולח?
האחים מבקשים ממנו שישא את פשעם וחטאתם.
והלא הוא במילא נושא את עוונם. יום יום בשכבו ובקומו הוא נושא אותו צרוב בכל תא.
אולי החידוש הוא שמפרשת ויחי הם ישאו את החטא במשותף. החטא טבוע בבשרם כפוגעים ובבשרו כנפגע. הסוד משותף להם בשנים הארוכות.
בהצטרפותם של האחים לנשיאת העוון יש הקלה על יוסף. בהחלפת המכירה המנוכרת בהכרה וכנות.
בחרטה הכנה ולקיחת האחריות. זה אפשרי בזכות התהליך העמוק שהניע במעשיו המתוחכמים.
לא כל נפגע ונפגעת זוכים להשגחה וישועה כמו יוסף. לא לכולם התבונה. לא כולם יודעים לסובב את המציאות בכוחות עצמם, כך שהפוגע יתן מענה ראוי אחרי הבגידה הגדולה המלווה את הפגיעה.
לא כל פוגע מסוגל לעבור מבחן ושינוי כמו זה שהציב יוסף לאחיו. לא כל נפגע מסוגל להסכים לנשיאת העוון המשותפת.
בצדק מאחה ניתנת הזדמנות לנפגע ולפוגע, לעבור תהליך של השבת אמון כאשר זה אפשרי. כאשר יתכנו הבנת המעשה, חרטה כנה, הודאה ולקיחת אחריות של הפוגע.
ננסה לקבל השראה מיוסף וללכת בדרכו.
נלמד איך להציל את מה שניתן. איך לדרוש צדק וגם אחוה, כאשר זה ניתן.
איך לבחון מציאות שבורה ולתת לה מענה מתוך אמונה ביכולת של יוסף לעבור בתנועה האופיינית לו, מן הבור לאור היום, מתחתית הסולם לראשו תוך מבט על הזולת ועל המהלך השלם.
בבית דינה יש ניסיון ללמוד תורה זו של צדק מאחה, לרכוש את הכלים שפותחו בעולם מתוך תככים בין שבטי הגויים, ועבורנו- בדרכו של יוסף ושבטי יה.