בפסח אנו מצווים על סיפור יציאת מצרים.
אנחנו לא מתחילים עם סיפור הגאולה. אנחנו פותחים ב'עבדים היינו'. בתופת, בסיוט. כשאנחנו ישובים בבגדים חדשים, המפה הלבנה פרושה וריח האוכל עולה מהמטבח, כנראה שאפשר להרגיש מספיק בטוח כדי לגעת במה שהיה שם. אי אפשר לדבר גאולה והחלמה בלי לעבור דרך הטראומה. מישהי נחמדה שאלה אותי בשביל מה צריך לחטט בעבר אם ממש לאחרונה היא החליטה שהיא פותחת דף חדש, זוגיות חדשה, חיים חדשים? אז זהו. אי אפשר לספר סיפור חדש בלי שסיפורה של התהום סופר. אי אפשר לעבור להחלמה תוך דילוג על סיפורה ועיבודה של הטראומה.
לספר את הסיפור נותן ערך תרפויטי רב. מציאת המילים וניסוח הנרטיב מחייבים לשוב לתחושות הקשות שליוו אותנו ולחוש משהו מהן. היום, כשאנו במרחב בטוח, אפשר להרגיש את מה שניסינו בכל דרך להתנתק ממנו כדי לשרוד. כשהמיכל האישי התרחב בהווה, ניתן לפגוש את מי שהייתי באותם רגעי סכנה קיומיים. את מי שכל כך לא רציתי לפגוש כל השנים.
בבית דינה לסיפור הסיפור יש מקום במעגל העדות למתמודדים.ות עם פגיעה מינית. במשך כל השנה מתרחש סיפור הסיפור של המיצר והקריאה לצאת למרחב-יה. הוא מתאפשר מתוך עין טובה, חמלה ומרחב בטוח. המתמודדים.ות יפנו לכתיבת הסיפור, להשמעתו בפני הרכב בית דינה, ובעדות זו, שהיא איננה פעולה של גביית עדות אלא עמדה פנימית הפתוחה לשמיעת עדות, יוכל להתרחב תהליך טרנספורמטיבי של גאולה אישית. יתאפשרו קבלת תיקוף, הכרה, ומשמעות נוספת לסיפור ולעיתים אף מיסגורו מחדש בעזרת הרכב בית דינה.
מעם של עבדים הפכנו ביציאת מצרים ובתהליך הגאולה לעם של לוחמים, בעלי בתים, חקלאים וסוחרים. מעגל העדות מהווה לעיתים אבן דרך במעבר מקרבן שורד, לסוכנת פנימית הלוקחת אחריות ובעלות על חייה, על הסיפור, על ההווה והעתיד שלה, שלו.
חודש ניסן הוא הזדמנות פז להתנסות קיומית זו של סיפור הסיפור שלנו, כעם וכיחידים. להפוך למספרי הסיפור של חיינו, כולל הטראומה ומסע ההחלמה, ותרגול ההקשבה הפעילה, המאפשרת טרנספורמציה דרך מבטו של הזולת.