מסורת ישראל אינה קופאת על שמריה. בהתמסרותה מדור לדור מתגלים בה חידושיו של כל דור, סודותיו, מאוויו. מעמיקי רואי מברכים על ההשתקפות המתחדשת של כל דור במסורת, טבעות העצה המהוות יחד את ליבת גזעו של העץ.
בדור שלנו עולה ונחשפת חוויתם של הסובלים מטראומה. מקבלת מילים, מראה והבנה מחקרית וחברתית. בשורות הבאות אתאר תהליך של קריאה חדשה וזיהוי פוטנציאל הריפוי האישי והקהילתי בתשעה באב: בקריאת איכה, באבל ובשותפות הקהילה.
בשדה הטראומה הולכת ונערמת תבואה חדשה, של ידע רב ההולך ומצטבר על דרכי התנהגותה, על מה שהיה נעלם מן העין. ידע חדש שופך אור על סיפוריהם של גברים הלומי קרב בארצנו הפצועה. נשמעות מילים של מתמודדים
ומתמודדות עם פגיעה מינית, המתארים את חוויתם ואת החיפוש אחר מזור.
הליכה בשדה זה לא משאירה את המהלך בה כפי שהיה. מכל מקום נשקפת אליו מערבולת הטראומה, ובמקרה הטוב, גם החיפוש אחר החלמה. כך קרה לי, כפעילה וכמטפלת בשדה זה. כמו רבות מחברותי, אני מהלכת בעולם עם משקפים הרגישות לפגיעות מיניות. מתוך חיבורי ללוח השנה העברי, חשתי בעומק הלב שחסר בו דבר מה. לפני שמונה שנים, עם בוא הקיץ, הופיעה בי קריאה לסמן את תשעה באב כמועד לבכות בו על שבר בת ציון. להישיר מבט אל שברן המדמם של המתמודדות עם פגיעות מיניות. הלא שברן הוא שברה של כנסת ישראל ואיך נשאיר אותן לבדן. עלתה בי קריאה ליצור טכס השואב מעומק ההסטוריה שבכוחו לתת מענה לכאב היומיומי של בת ציון הבודדה, המבכה את פגיעתה היום. הכתה בי ההבנה שעלינו לשוב ולקרוא במגילת איכה לא כמשל לבת ציון הגולה, אלא כסיפור עצמו. לנוע בין המשל והנמשל, לטשטש את הגבול ביניהם: לפנות מקום לאישה הפגועה, הנפגעת שוב ושוב משכניה החזקים. קודש הקודשים בתוכה חולל פעם אחר פעם והעולם מניד ראשו ומצקצק.
הרגשתי שיש צורך בטכס חדש, הנעזר בכלים המסורתיים שלנו, בכוח הקהילה שלנו, באמונה בריפוי שלנו, כדי לתמוך בתהליכי הריפוי של נשים המתמודדות עם פגיעה מינית.
וכך, מאוזן לאוזן עברה השמועה ונאספו כמאה נשים למעגל ראשון, בו קראנו כמקובל את מגילת איכה, אך שאלנו את עצמנו בחברותות- איזה פסוק מיטיב לספר משהו מהחויה שלי? לצערי ואולי גם לשמחתי, לכל מתמודדת היה פסוק משלה במגילת איכה. והיה גם משהו קולקטיבי.
הפסוקים הונחו בזה אחר זה וכאילו משהו מתעוקת החזה, מן הגוש בגרון אותם חשה כל משתתפת במעגל, הונח במיכל שבמרכז המעגל והוחזק על ידו.
השירה המשותפת, ספק שירה ספק בכי,נחוותה כמין עירסול קבוצתי מנחם. במעגל ישבו נשים המתמודדות עם פגיעה ונשים שהגיעו להביט בעין טובה, להיות עדות למסע של מי שביקשה לשתף.
הסודות הונחו במרכז האולם. לא סיפורי הפגיעה, אלא שיתופים על המסעות שהחלו בעקבותיהם. מישהי קראה שיר. מישהי שיתפה ביצירה. מישהי תכננה לרקוד אך קפאה רגע קודם וויתרה.
מה דרוש כדי לאפשר מסע של ריפוי? נפגעות ונפגעים רבים מתארים שאחרי הפגיעה הראשונה היתה פגיעה נוספת וקשה לא פחות: הפגיעה שבחוסר ההתקבלות והאמון, חוסר היכולת של החברה להכיל. במקרים בהם יכול הפוגע להודות במעשה, להביע צער, לתקף את הסבל ולקחת אחריות בשינוי ההתנהגות ובפיצויה, הרי יש פתח לתהליך ריפוי רב עצמה. בתהליך תשובה טמון ריפוי גדול,
אולם לרוב זה לצערנו לא בנמצא, האחריות לתפקיד החשוב הזה עוברת אל הקהילה. על כן משמעותה הגדולה של טכס כזה.
החברה שהסיטה מבט ולא ראתה, שלא הבחינה, שלא שמרה, מתגייסת להפנות מבטה הטוב לתוך עיניה של הנפגעת ולומר לה: זה נורא. אחותנו בת ציון, את נפגעת. למה שעברת קוראים תופת. אנחנו כאן כדי להשיב לך את החמלה שלא זכית לה. "רָאוּהָ צָרִים, שָׂחֲקוּ עַל מִשְׁבַּתֶּהָ". היית כל כך בודדה, אולי לא הצלחת לבכות, אולי בכית לבדך בלילה. "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם היתה כאלמנה…" "בכה תבכה בלילה ודמעתה על לחיה".
כולנו חלק מן המעגל כדי לבכות יחד איתך על מה שעוללו לך בסתר. למבט העד יש משמעות מרפאת. הקשב בעדות לסיפור, קשר העין, הושטת היד של המעגל הפיזי והסימבולי, יכולים להוות חויה מתקנת לאותן בדידות והסתרה איומות. הסיפור הנרקם ויכול עתה להיות מסופר הוא תיקון לשברי המציאות הלא קוהרנטים שהיא נשאה בתוכה בחשיכה. הפגיעה נעשתה בתוך מערכת יחסים והאמון באדם נפגע. ריפוי גם הוא יכול להתרחש רק בתוך מערכת יחסים שלא משחזרת פגיעה אלא תומכת ומשקמת. העיניים שלמדו להתרחק מקשר עין, להשפיל מבט בבושה, להימנע, לומדות לאט להתמסר למבט המיטיב, החומל ומכיל, למצוא חן במבט, לרכך את שרירי הפנים, את שרירי הגוף. ההרפיה האיטית מאפשרת התמסרות ואמון במקום הדריכות האינסופית המיוחסת לטראומה.
במגילה, כמו פעמים רבות במציאות, ההורה שלא שמר הוא גם ההורה המיטיב- הוא הא-להים. "אם יש מכאוב כמכאובי אשר עולל לי אשר הוגה ה' ביום חרון אפו". "היה א-דני כאויב". הנפגעת מתייחסת אליו ממש כאל אויב. הוא הגה ואיפשר את הפגיעה הזו והוא מעורר זעם גדול כלפיו. בכל זאת, כמו במשא ומתן העמוס ומוכר לנו ביחסים עם הקב"ה, הוא נושא ניגודים ואותו א-להים הוא גם המיכל לעצב, לתפילות, לפתיחת הלב. בשונה מן הנמשל, לעיתים אפשרי לשוב אליו גם כמקור לריפוי ולהחלמה.
"קומי רני בלילה לראש אשמורות שפכי כמים לבך נכח פני ה'…"
" חַסְדֵי ה' כִּי לֹא תָמְנוּ כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמָיו". אצל רבים ורבות ההתמודדות עם פגיעה מינית מערערת את היחסים עם הקב"ה וכאשר הם מושלכים, נפלטים לרחוב מן הקהילה הם מתרחקים גם ממנו. כאשר ישנו מיכל קהילתי לכאב, לעצב ולשבר, יתכן שאפשרי יותר לשוב ולשפוך את הלב גם נוכח פני ה'.
עלינו לגייס את משאבי האמונה, הקהילה והמסורת ליצירת שפה חדשה-ישנה כפי שבא לידי ביטוי בטכס המתרחש בליל ט' באב בירושלים. טכס כזה ודומים לו יכולים להיערך בקהילות ברחבי הארץ. בקהילות מסורתיות התשתית מוכנה. כוחה של קהילה רב וטוב שינוצל לתהליכי ריפוי תוך נתינת מקום למי שזקוק לכך במיוחד. לבנות ציון עם שבריהן.
ב'בית דינה', גוף הצומח מתוך למידת צרכי המתמודדות ומתמודדים עם פגיעה מינית, יש ניסיון לעבות שפה חדשה זו, השוזרת קריאה חדשה במסורת מתוך צרכי הדור. להשלים את השפה היכן שהיא חסרה ואילמת. במקום של העדר קהילה עלינו להגות שפה וטכסים הנשענים על ערכים ומשאבים מסורתיים שלנו אך מישירה מבט לעיני הטראומה מתוך כמיהה להוסיף ריפוי.