מגלות הדיבור לגאולה: כוחן המרפא של מילים

הדיבור הוא דרך עיקרית לביטוי הנוכחות של האדם בעולם, בלעדיו קשה לנכוח, קשה להיות.

משהו בדיבור בזמן שיעבוד מצריים היה תקוע, לא זורם וכמעט לא קיים. הביטוי הכי עמוק לזה הוא משה: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי" (שמות ד י). בהנחה שמצבו של המנהיג מתאר גם משהו ממצבו של העם, הרי שעם ישראל מתלעלע כרגע במילותיו. ואולי לכן  "ויהי בימים הרבים ההם, וימת מלך מצרים, ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שוועתם אל האלוהים מן העבודה"  (שמות ב כ"ג). בהעדר מילים ישנה רק זעקה ואנחה, זו גם דרך לנכוח וראשית גאולת מצריים בזעקה הזו ובכל זאת, מה על הדיבור?

למה הם לא מדברים? מה יש בשעבוד שלא מאפשר אותו?

שתיקת הדיבור בגלות

הזוהר הקדוש לפרשת וארא מתאר את המצב הזה:

בֹּא רְאֵה, כָּל זְמַן שֶׁהַדִּבּוּר הָיָה בַּגָּלוּת, הַקּוֹל הִסְתַּלֵּק מִמֶּנּוּ, וְהַדִּבּוּר הָיָה אָטוּם בְּלִי קוֹל. כְּשֶׁבָּא מֹשֶׁה בָּא הַקּוֹל, וּמֹשֶׁה הָיָה קוֹל בְּלִי דִבּוּר, מִשּׁוּם שֶׁהָיָה בַּגָּלוּת, וְכָל זְמַן שֶׁהַדִּבּוּר הָיָה בַּגָּלוּת, מֹשֶׁה הָלַךְ בְּקוֹל בְּלִי דִבּוּר, וְכָךְ הָלַךְ עַד שֶׁקָּרְבוּ לְהַר סִינַי וְנִתְּנָה תּוֹרָה, וּבְאוֹתוֹ זְמַן הִתְחַבֵּר קוֹל בְּדִבּוּר, וְאָז הַדָּבָר דִּבֵּר, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. וְאָז מֹשֶׁה נִמְצָא שָׁלֵם בַּדָּבָר כָּרָאוּי, קוֹל וְדִבּוּר אֶחָד בִּשְׁלֵמוּת.

וְעַל כָּךְ מֹשֶׁה הִתְרַעֵם, שֶׁהַדִּבּוּר נִגְרַע מִמֶּנּוּ, פְּרָט לְאוֹתוֹ זְמַן שֶׁדִּבְּרָה לִרְגֹז עָלָיו, בִּזְמַן שֶׁכָּתוּב וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךְ, מִיָּד – וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה.

נדמה שמתוארים בקטע זה 3 מצבי קיום מתוך כך שהזוהר מפריד בין הקול לדיבור:

פעמים יש "דיבור אטום בלי קול". כלומר ישנן המחשבות, יש מילים מסודרות כמשפטים, כסיפורים, החוויות כבר התגבשו בפנים אבל אין דרך לבטא את זה החוצה. תהליך ההוצאה קשה, אין  קול. זה כמובן מעבר לעניין הטכני, אין קול משמע איני ראויה, כך אני חוששת. לא ניתן לקולי כובד משקל, הוא עלול לא להחשב, לא להתקבל. אולי החשש שלא יאמינו לי, הסיפור שלי כל כך קשה או הזוי שהוא  מושתק מבלי יכולת לצאת.

פעמים נראה שיש מצב שבו אפילו דיבור אין, משהו תשתיתי יותר שחסר. מחוזות הטראומה הם כאלה. אדם נחשף למציאות אסורה, מבהילה ומערערת. אדם עובר עינוי קשה, חרד לחייו, גבולותיו נפלשים, כל זה מייצר תוהו ובוהו. העולם כאילו חוזר לחומריו הקדומים בלי סדר ובלי פשר. כל מבני ההבנה והתודעה קורסים אל מול האימה. אפילו בתוככי הנפש המילים נעלמות ורק חרדת הקיום יכולה להתקיים.  

"כשבא משה בא הקול" מה יש בו במשה שמביא קול, שנותן למילים אופק התקיימות? נראה שמשה מביא את החמלה אל תוך התופת של השיעבוד. הוא רודף צדק, כך הוא מגן על העברי המוכה בידי המצרי, כך הוא מפריד בלי פחד בין הניצים ומושיע את בנות כהן מדיין מן הרועים המציקים. זה משה שרודף אחרי שה אבוד ולא מוותר עליו, לא מוותר על שום פיסת חיים. משה רואה את פני האדם המעונות ולא נח עד שישקיט אותן ויחזיר בהן כבוד וערך. רק בתנאים האלה חוזר הקול. רק אז יוכל מי שעונה לצאת משתיקתו אל מחוזות הדיבור. 

המקום שבו הדיבור נגאל

בֹּא רְאֵה שֶׁכָּךְ הוּא, שֶׁהִתְחִיל דָּבָר לְדַבֵּר וּמַפְסִיק אוֹתוֹ, מִשּׁוּם שֶׁעֲדַיִן לֹא הִגִּיעַ זְמַן שֶׁכָּתוּב וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים וְגוֹ'. וּפָסַק וְהִשְׁלִים הַקּוֹל. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'. מִשּׁוּם שֶׁהַדִּבּוּר הָיָה בַּגָּלוּת וְלֹא הִגִּיעַ זְמַן לְדַבֵּר. (ובא ראה) מִשּׁוּם כָּךְ מֹשֶׁה לֹא הָיָה שָׁלֵם בַּדָּבָר בַּתְּחִלָּה, (שכך נראה) שֶׁהוּא קוֹל, וּבָא בִּשְׁבִיל דִּבּוּר לְהוֹצִיא אוֹתָהּ מִן הַגָּלוּת. כֵּיוָן שֶׁיָּצָא מִן הַגָּלוּת וְהִתְחַבְּרוּ קוֹל וְדִבּוּר כְּאֶחָד בְּהַר סִינַי, הִשְׁתַּלֵּם מֹשֶׁה וְנִרְפָּא, וְנִמְצָא אָז קוֹל וְדִבּוּר כְּאֶחָד בִּשְׁלֵמוּת.

ניתן להוציא את הדיבור מן הגלות, לגאול אותו ולהיגאל בעצמינו, להיות שלמים. קול ודיבור יכולים להתחבר ולהיות בשלמות, רפואה אפשרית. הר סיני הוא הר שיש בו גילוי אלוהי, מקום שבו ידוע שיש בורא לעולם שרוצה את ברואיו ונותן בהם נשמה וצלם אלוהים. מקום שבו הקיום האנושי יקר ולא סתמי. שם יכול להתקיים דיבור שלם, שם יגאלו הנפשות מן העינוי.

אל מול ההר ההוא עומד העם יחדיו אל מול פני האלוהים. לא עוד עינוי הבדידות וחוסר האמון, כאן אל מול הר ההתגלות מתבררת משמעות הקיום, התחושות הקשות מקבלות שוב צורה ומתגבשות למילים. פה ישנה תחושת חשיבות לכל אדם שמחזירה את הקול.

לא עוד שתיקה, עשר הדיברות יורדות ואיתן חירות וגאולה.
בואו נפגעים, השיבו את כבודכם, שובו אל עצמיכם, אנחנו מקשיבים לקולכם.
"כי קולך ערב ומראך נאוה"