מה בין תמר לארץ חמדה? חטא המרגלים, אמנון, ופצעי האהבה הלא-בשלה

מה בעצם העם הרגיש בפרשת שלח? פחד – או דחייה?

בפרשת שלח-לך העם מסרב להיכנס לארץ. בפשטות הם מפחדים, מהעם העז, מהענקים… אבל מעניין שלמשורר בספר תהילים (קו כד) יש מילים אחרות לרגשות שלהם בחטא המרגלים: "וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה" – זה נשמע כמו רגש של דחיה ואפילו שנאה שהם פיתחו כלפי הארץ. מאיפה מגיע רגש חזק כל כך?

חמדה מול אהבה: כשפנטזיה מתהפכת לשנאה

אולי הביטוי "ארץ חמדה" רומז שהם חמדו אותה. אמנם לא הכירו אותה אבל פנטזו עליה. כאשר אדם חומד משהו זה אחרת מאשר לאהוב, למרות שהחומד לפעמים יתאר את הרגש שלו כאהבה. הוא בדרך כלל גם מפתח פנטזיה שמעצימה פן מסוים ומתעלמת מאחר, או במילים אחרות – הוא לא מפתח יחסים עם האדם או הדבר שהוא חומד אלא מחפיץ אותו. וכאשר היחס הוא החפצה וניצול הפנטזיה החיובית יכולה להתהפך מהר מאד לדחיה ושנאה, כמו שקורה אצל אמנון לאחר שהוא אונס את תמר אחותו: "וישנאה אמנון שנאה גדולה מאד כי גדולה השנאה אשר שנאה מאהבה אשר אהבה".

מה שראינו כ"שנאת הארץ" – הוא אולי שנאה עצמית

בפרספקטיבה של 40 שנה, משה, בספר דברים, ילך צעד נוסף ויתאר את תגובת העם כהשלכה של השנאה הזו על הקב"ה – "בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו". הפרשנות הזו מלמדת על חוסר הבשלות שהעם היה בו, שאכן דרש 40 שנה של התבגרות…
ושהיחסים עם הארץ הזו, כמו כל מערכת יחסים, צריכים להיבנות כמו באהבה, בהתבוננות איטית ומלאה ואהבתה כפי שהיא, בלקיחה ובנתינה, ולא בניצול.

ובמילותיו של נתן יונתן – לאהוב גם כשכואב

אם לשפוט לפי הרצון העז של ישראלים שנמצאים בחו"ל לחזור לפה, גם אחרי ה-7 באוקטובר וגם עכשיו, נראה שיש פה אהבה גדולה, ולא רק לחלקים הנוחים והיפים, שגם הם רבים מאד… בפרשה הזו מעניין לסיים עם מילותיו של נתן יונתן, שודאי כותב באהבה גדולה:

ארץ שיושביה היא אוכלת
וזבת חלב ודבש ותכלת
לפעמים גם היא עצמה גוזלת
את כבשת הרש.

ארץ שמתקו לה רגביה
ומלוחים כבכי כל חופיה
שנתנו לה אוהביה
כל אשר יכלו לתת.
(נתן יונתן)