השנה אל לנו להסתפק במושג התשובה כפי שהכרנו אותו.
אני מציעה לשלב אותו בשדה הטראומה והחלמה שהידע אודותיו רחב והצורך בו היום נוכח מתמיד.
האם מי שחוו טראומה שהסיטה את חייהם למסלולה, אמורים להכות על חטאים? על אירועים שלא בחרו בהם? כאשר אנשים רוויי טראומה נכנסים בשערי תשובה מעוותים, תוך ניסיון לטפס לרוחני ולדלג על פצעי הנפש. לרוב התוצאה היא מוטציה רוחנית במקום התפתחות רוחנית בריאה.
הבנת שפת הטראומה וההחלמה מאפשרת תשובה בלי לדלג באופן מסוכן בדרך אל הקודש. מצב החטא הוא מצב של החטאת מטרה במובן של מרחק, של פיזור, של חוסר חיבור.
יש חטא הנעשה בזדון ועליו יש לגשת לתשובה מתוך בושה ואשמה, וישנה החטאה אחרת, מרחק שנכפה עלי בשל טראומה שנכפתה עלי, גם אם פניתי לשחזרה כביכול בבחירה.אי אפשר לקלוע חץ למטרה כאשר העיניים קשורות בחשיכה, בלי בחירה ושליטה במצב.
במצב זה מתבקשת במיוחד חמלה רבה אולם לצערנו דוקא במצבי טראומה מצטרפים הבושה והאשמה כמובנות מאליהן. לואי שיעברו לצד הנכון של החוטאים, הראוי לבושה.
טבעה של הטראומה שהיא כמו חוטפת אותנו לעבר בלי אפשרות לנכוח בהווה או לדמיין עתיד שונה. הזיכרון הטראומטי מעורר את מערכת העצבים להגיב כאילו אנו אי שם בעבר המסוכן. הגוף נדרך, קצב הלב וחלוקת האנרגיה משתנים, ממערכת העיכול ועד לקצות האצבעות.
הטראומה משכנעת שבכל עשיה כרוך סיכון ומוטב להימנע. יש קיפאון ופחד מכניסה למערכות יחסים מחשש להיפגע. התקוה מתמוססת. בתוך כך ההרגל מייצר תודעה שככה זה עדיף. "זה מה שמגיע לי ואיני ראויה לטוב מזה. אז ככה זה טוב". בושה ואשמה עוטפות את הנפש והכל הופך למעטה שריון נוקשה. עם כל חוויה דומה הוא מתעבה ומתקשח.
אפשר לעבור חיים שלמים בתוך העצבות, פחד, היאוש וההימנעות, מאפייני הטראומה. אפשר גם לנוע ממערבולת זו אל מרחב ההחלמה. למרחב של חיבור, שמחה, תנועה, בריאות ועשיה יצירתית.
כדי להתחיל תנועה זו של החלמה, ראשית יש צורך בזיהוי והכרה במצב
כמו בשלבי התשובה של הרמב"ם. יש להכיר בחטא – לזהות ולהסכים להודות שזה המצב, שהוא לא טוב. שאני רוצה ליצור עתיד שונה ממנו. יש משמעות להשמעת וידוי בקול רם, לשקף את המצב ואת הרצון לשינוי לעצמי אולם גם להשמיעו לזולת. ביציאה מן הבדידות יש סיכוי לספר סיפור מחדש, לקבל תוקף, אמון והכרה מן האחר כדי לנוע לכיוון ההחלמה. מרפא לעבור דרך הרגשות השונים כאשר הם זוכים לתוקף זה. תוקף והכרה לרגשות הכאב, העצב, הבדידות, הכעס וכל מה שמציף העבר.
תארו לכם שבמקום אגרוף קמוץ על החזה ופה שמילות אשמה בוקעות ממנו 'אשמנו, בגדנו,' תונח יד רכה על הלב, יד המתקפת את פעימותיו, המאמינה ומכבדת, יד חומלת?
כמה שינוי והחלמה יכולים להתרחש מתוך חמלה זו?
הטראומה משכנעת ומשתלטת כמערבולת. קשה לצאת ממנה באופן ספונטני. איך ממשיכים אחרי הזיהוי, ההכרה והתיקוף?
אחרי שזיהינו והתעורר רצון לשינוי, דרוש לנו רגע אחד של חסד. רגע שנבחין בו, "מכל הרגעים בזמן למצוא אחד לאחוז בו, להגיד שהגענו." רגעי החסד מתערבבים ונעלמים במערבולת הטראומה. לרוב דרושה עזרה כדי למצוא רגע כזה ולהתמסר אליו לפחות לדקה. להסכים להרגיש מה הוא עבורי, לתת לו מילים, תחושות, לשים לב איך הלב פעם בתוכו, איך הנשימה בשעת ההיזכרות ברגע זה. להסכים לתחושה להתפשט בגוף.
רגע כזה יכול להיות שער לעולם ומלואו. רישום של רגע כזה בכוחו לאפשר לעוד ועוד רגעי חסד לבוטא ולהרשם בהכרה.
תארו לכם כבשה הסוטה מן העדר לתוך סבך וכובשת דרך. אלמלא חברותיה שיבואו בעקבותיה לא יתפתח שם מרעול. החזרתיות מאפשרת סלילת דרך. זהו משל יפה להכרה שלנו. חוויה חד פעמית יוצרת רישום במוח וחזרתיות מאפשרת חיווטים עצביים חוזרים במערכת העצבים. תחושה נעימה שהיתה מוזרה, לא שייכת ולא מוכרת, יכולה להפוך לחוויה שכיחה ואפשרית. לא קל להסכים לשינוי הזה. קשה לעשות שינוי, גם אם נדמה לנו שכל מה שביקשנו הוא טוב, כשהוא בא לא תמיד מתאפשר לקבלו.
חכמים מתארים שהתשובה היא רעיון חתרני. האפשרות לשנות את העבר נוגדת את ההיגיון, אולם גם בטיפול אפשרות החויה המתקנת היא בעלת ערך רב. בטיפול S.E – נעודד לשאול בשעת החזרה למצב הטראומה: למה היית זקוק אז, שלא התאפשר במציאות?
לו היה אפשרי עבורך ולא קפאת, מה היית רוצה לעשות אז? לו הכל היה אפשרי, מה רצית שיקרה?
אפשר לשוב לרגעים הטראומטיים ולהשלים בעזרת דמיון ומשחק את העבר שלכאורה לא ניתן לשנות. להשקיט את הסערה שבחווית העבר הערה בהווה. אפשר להשיב את העבר למקומו וכך לפנות בהווה מקום לעתיד טוב יותר. אולי זוהי הקבלה לעתיד המעודכנת למי שמחלץ עצמו מן הטראומה אל ההחלמה.
לאט הפחד יכול לפנות מקום לכעס ואז לרוגע. היאוש לתקווה, העצב לשמחה והכאב למנוחה.
בושה ואשמה יוכלו אט אט לפנות מקום לנוכחות שאינה מצטדקת.
אני מדמה את הדרך מן הבטן, אל הלב, אל הגרון, אל הפה לשופר. זוהי התעלה הרגשית שלנו שכמה טוב לנקותה בימים אלה, לתת לקול השופר להניע בנו קולות של תשובה הכוללים את גרגורי בטן המטפסים להלמות לב, את הגוש בגרון, את הדמעות המטפסות.
כמה חומל, כמה קיומי יכול להיות מסע של תשובה המתייחס לשופר זה שכמו טמון בתוכנו, הנותן לרגשות השמורים בבטננו לטפס, להתבטא ולבקוע מגרוננו החוצה. פעולה כזו מפנה מקום, מקנה תחושה קלילה יותר כשקולות התייפחות הופכים לקולות של שירה ותודה, עם כל תנועה קטנה שמתאפשרת משדה הטראומה אל שדה ההחלמה ובחזרה. תנועה של תשובה וברכה.
עם החמלה לאני, עם הקבלה העצמית, עם תשובת הגוף וובתוך ההחלמה, תתאפשר גם השיבה לאמון באחר, באפשרות לקשר בריא, ובהצטרפותה של השכינה המעניקה עוד ועוד חסד וביטחון.